סמינר מחלקתי 16.05.17

ביום שלישי האחרון (16.05.17) נערך הסמינר המחלקתי בנושא:

המפתח לשלום: ערבויות אמריקניות לישראל בתהליכי שלום מאז 1967

ד"ר זיו רובינוביץ, התכנית לתלמידי חו"ל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ומרכז מורשת מנחם בגין

מאז יוני 1967, ישראל מחזיקה בנכסים טריטוריאליים המשמשים פקדונות לשלום תחת נוסחת "שטחים תמורת שלום" שנקבעה בהחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם. אבל תהליכי השלום בינה לבין שכנותיה לא צלחו למעט עם מצרים (1979) וירדן (1994). על-אף שאיפתה לשלום, המחיר הטריטוריאלי שנדרש מישראל – בכל החזיתות – נתפס כסכנה חמורה ואף קיומית. על-כן נדרשת מעורבות חיצונית בדמות ערבויות אמריקניות לביטחונה ולשגשוגה של ישראל. הערבויות אפשרו לה להחזיר שטחים שהיו בידיה במלואם (מצרים) או להחזיר חלקית ולהחליף שטח (ירדן) בתמורה לשלום. בלעדיהן, ספק אם הסכמי השלום היו מושגים, בוודאי לא במועדים בהם נחתמו.

סוגיית הערבויות נחקרה – במיוחד בהקשר המזרח-תיכוני – בשנות השבעים כשהערבויות האמריקניות הראשונות ניתנו בהקשר של הסכמי הביניים בין ישראל ומצרים. אולם הערבויות התרחבו והעמיקו והפכו לחלק בלתי נפרד מכל מו"מ בין ישראל ושכנותיה. המחקר בוחן את מהות הערבויות ותפקידן בכל תהליכי השלום מאז 1967, אשר חלקם צלח (הסכמי הביניים עם מצרים, הסכם השלום עם מצרים, והסכם השלום עם ירדן – אף שבאחרון נראה שהערבויות היו פחות חיוניות) וחלקם כשל (מול סוריה ומול הפלסטינים מאז שנת 2000). המחקר טוען שערבויות מקיפות דוגמת אלו שנתנו הנשיאים פורד וקרטר בהקשר המצרי משנות את מאזן האינטרסים של ישראל לטובת הכרעה לחתום על הסכם שלום. אמנם אין בערבויות כדי לגבור על בחירה ישראלית לוותר על השלמת עסקה נתונה משיקוליה (ולפיכך אינן יעילות כשהן נתפסות כנכפות על ישראל), אבל הן יכולות להטות את הכף לטובת הסכם כאשר ישראל מעוניינת בהסכם אך נרתעת ממחירו או ממשמעויות נלוות הכרוכות באובדן נכסים אסטרטגיים. הערבויות הן תוצר של היחסים שנוצרו בין ארה"ב לבין ישראל ומנותחות בהקשר של יחסי ארה"ב-ישראל.