לורן דגן עמוס

הודו, הדמוקרטיה הגדולה בעולם, השתחררה מעול השלטון הקולוניאלי של בריטניה באמצע המאה העשרים, וכמו מדינות רבות אחרות נאלצה להתמודד עם מספר לא מבוטל של אתגרים מבית ומחוץ. שסעים תרבותיים, דתיים ומעמדיים חברו ליחסי חוץ מורכבים עם שכנותיה בתת-המערכת של אסיה. בעשורים האחרונים הודו מבקשת להיות שותפה יותר מבעבר בנעשה בזירה הבין-לאומית, ועל כן נעשית לבעלת פוטנציאל להשפיע על המתרחש במזרח התיכון בכלל ועל סכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט.   בבסיסו של מחקר זה ניצבת בחינת הגורמים שעיצבו והניעו את מדיניותה של הודו כלפי המזרח התיכון בכלל וכלפי ישראל בפרט למן שנת 1947, השנה שהודו קיבלה עצמאות, ועד שנת 2016, שיא שלטונו של נרנדרה מודי (Narendra Modi) מבהאראטיה ג'נאטה (BJP), מפלגת הלאומנים בהודו. כדי לעסוק בכך יש לבחון שלל היבטים במדיניות של הודו כלפי המערב וכלפי האסלאם לאורך תקופת הזמן הנסקרת. עבודת מחקר זו היא בבחינת חידוש, שכן הסוגיות שנידונות בה לא נבחנו עד כה באופן יסודי ושיטתי לאורך תקופת הזמן בה מתוחם המחקר, והיא הראשונה להיות מושתתת מתודולוגית על יסודות השאובים מתחום התרבות הפוליטית – כיוון מחקרי שכאמור טרם בא לידי ביטוי בחקר מדיניות החוץ של הודו.